מטרת המחקר שלפנינו לבחון את התמודדותם של חכמי ארץ-ישראל עם תרבות הנכר, בעיקר התרבות היוונית-רומית, בימי המשנה והתלמוד מזווית הלכתית בראי המציאות ההיסטורית ששררה במאות הראשונות לסה"נ. התרבות היוונית והרומית הקיפה כידוע תחומים רבים ומגוונים כגון: השפה, הדת, הצבא, המשפט, האמנות הויזואלית וכיוצא באלה. רבות נכתב בספרות המחקר אודות המפגש שבין היהדות לבין התרבות ההיא לגווניה מן התקופה ההלניסטית ועד ימי ביזנטיון, כולל נקודות המגע בין עולמם של חכמים לבין היוונות במובנה הרחב. אולם, לאור היקפה של התופעה דומה שמלאכת המחקר טרם הושלמה. מאמרנו דן בהיבט ההלכתי-מעשי של תגובת החכמים מול התרבות היוונית-רומית שפגשה בהם בתחומי החיים השונים ומנסה לגלות דפוסי התמודדות עקביים שעל-פיהם הגיבו החכמים בימי המשנה והתלמוד לאור מציאות היסטורית וחברתית בלתי-יציבה ומשתנה, שבה שולבו גורמים מדיניים, חברתיים-כלכליים, דתיים ותרבותיים שעיצבו את אתגרי השעה. יוצע להלן כי איסורים והיתרים הלכתיים בעולמם של חז"ל, כלפי תופעות המפגישות בין תרבות הנכר לבין דת ישראל, מהווים שני צדדים בלתי-נפרדים של מציאות היסטורית מוגדרת, המאתגרת את אורח-החיים היהודי.
