Hostname: page-component-cd9895bd7-7cvxr Total loading time: 0 Render date: 2024-12-26T16:41:33.716Z Has data issue: false hasContentIssue false

עקידת יצחק בספר הזוהר – מניסיון להתנסות

Published online by Cambridge University Press:  06 May 2011

Get access

Extract

מעשה עקדת יצחק, כפי שהוא מסופר בפרק כב של ספר בראשית, הוא אחד מן הסיפורים המכוננים של אמונת ישראל. השפעותיו על האתוס היהודי של קידוש השם באות לידי ביטוי רחב בתולדות ישראל ובספרות השו"ת, כמו גם ביצירה העממית והליטורגית, והוא מהדהד גם בשירה העברית החדשה. חותמו של סיפור זה על ההיסטוריה ועל היצירה היהודית נידון כבר בהרחבה במחקרים ובחיבורים שונים, אך לעומת זאת מעט מאד נכתב על השתקפותו של הסיפור בספרות הקבלה ובספר הזוהר בפרט. יתכן שהדבר נובע ממיעוט העיסוק באגדה הזוהרית בכלל, אך אפשר והתמקדותו של המחקר בתפקיד שמלא סיפור העקדה בעיצוב תודעת קידוש השם באשכנז שלאחר מסעי הצלב, דחקה אל השוליים את העניין המחקרי באופן שבו הוא נתפרש בעולם הרוחני הספרדי של ימי הביניים, שספר הזוהר הוא מפירותיו המובהקים.

Type
Hebrew Article
Copyright
Copyright © Association for Jewish Studies 2011

Access options

Get access to the full version of this content by using one of the access options below. (Log in options will check for institutional or personal access. Content may require purchase if you do not have access.)

References

1. תקצר היריעה מלפרט את החומר המחקרי הרב אודות הופעותיה וביטוייה השונים של העקדה. להלן מעט מן המחקרים החשובים. על היבטים היסטוריים הקשורים לעקדה, ראה: ש' שפיגל, 'מאגדות העקדה: פיוט על שחיטת יצחק ותחייתו לר' אפרים מבונא': ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו יורק תש"י, עמ' תעא-תקמז; א"א אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' ‎448–446;‏ י' בלידשטיין, '"דם עקדתו של יצחק": הערות לויכוח שפיגל-אורבך', יהדות - סוגיות, קטעים פנים, זהויות: ספר רבקה, בעריכת ח' פדיה וא' מאיר, באר שבע תשס"ז, עמ' ‎437–431;‏ י"י יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, תל אביב 2000, עמ' ‎175–169;‏ Brown, Michael, ‘Biblical Myth and Contemporary Experience: Akedah in Modern Jewish Literature’, Judaism 3 (1982) pp. 99111Google Scholar; על המסורת הספרותית של העקדה ראה: ע' יסיף, עקדת יצחק – מחקרים בהתפתחותה של מסורת ספרותית, (מבוא וקובץ מחקרים‎), ירושלים תשל"ח; י"א אפרתי, פרשת העקדה – המקראות ומדרשי האגדה של חז"ל כפשוטם, פתח תקוה ג"תשמ; א' שנאן, 'עקדתיה דיצחק: עקדת יצחק בראי התרגום הארמי', עקדת יצחק לזרעו: מבט בעין ישראלית, בעריכת י' רוזנסון וב' לאו, תל-אביב תשס"ג, עמ' ‎204–197‏; ש' אליצור, 'עקדת יצחק – השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים', עט הדעת, א (תשנ"ז‎) עמ' ‎35–15‏. על הופעותיה של העקדה בספרות העברית החדשה, ראה: "העקדה והתוכחה": מיתוס, תימה וטופוס בספרות (קובץ מאמרים‎), ירושלים תשנ"א, בעריכת צ' לוז, עמ' ‎72–53‏; ה' וייס, 'האיל בסבך – לנושא העקדה בספרות דורנו', עקדת יצחק לזרעו: מבט בעין ישראלית, בעריכת י' רוזנסון וב' לאו, תל-אביב תשס"ג, עמ' ‎273–263‏.

2. ראה: א' אבן חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, תל אביב 2006, עמ' ‎88–57‏. לדיון על סיפור העקדה בהקדמת הזוהר, ראה: נ' לדרברג, 'דרכה של הקדמת הזוהר בביאור מעשה העקדה', מעגלים, ד (תשס"ה‎), עמ' ‎194–175‏.

3. ראה: ע' ישראלי, 'זעקתו הכבושה של עשו: מן המדרש הקדום לשלהי הזוהר', תעודה, כא-כב (תשס"ז‎), עמ' ‎198–165‏; הנ"ל, '"ולא עלתה בידו" – סיפור ראשיתו של אברהם בספר הזוהר', דעת, 60 (תשס"ז‎), עמ' ‎70–51‏; הנ"ל, 'עלייתם של חנוך ואליהו בקבלת המאה השלוש עשרה', פעמים, 110 (תשס"ז‎), עמ' ‎54–31‏. נושא זה עולה גם בכמה מאמרים נוספים הנמצאים כעת בדפוס.

4. זוהר חלק ב, לג ע"א. המובאות מן הזוהר הן על פי דפוס מנטובה שי"ח (דפוס ראשון‎), אלא אם כן צויין אחרת. התרגום – כאן ולאורך כל המאמר – עצמי.

5. על הזיקה בין אברהם לאיוב בספר הזוהר מצדדיה השונים, ראה גם: י' ליבס, 'זוהר וארוס', אלפיים 9 (תשנ"ד‎), עמ' 84.

6. תפיסת העקדה כהחמצה, והרעיון על פיו אי השלמת מעשה העקדה הוא עניין הצריך לכפרה, עד כמה שהם עשויים להישמע תמוהים, היו להם מהלכים גם בדרשנות הקבלית המאוחרת יותר. ראה, למשל, ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות, אופן קצג, לונדון תשס"ח, עמ' רסב. יש להעיר שעמדה זו של בעל 'מגלה עמוקות' הייתה המסד לספרו של ר' בצלאל בן שלמה מקאברין 'פלח הרימון' (ד"ר אמשטרדם תי"ט), המלבן עניין זה מצדדיו השונים. אני מבקש להודות ליהודה ליבס על שהפנה את תשומת לבי למקורות אלו.

7. לפיתוח וביסוס של עמדה זו, המזהה במסורת היהודית תפיסה המחייבת או מאפשרת קרבן אדם, ראה: Levenson, J. D., The Death and Resurrection of the Beloved Son: The Transformation of Child Sacrifice in Judaism and Christianity, New Haven and London, 1993, pp. 123126Google Scholar.‎ אף שחלק ממסקנותיו של לוינסון אינן הכרחיות, נראה שדבריו עשויים להבהיר את העמדה הנידונה כאן. לעמדת יסוד דומה ביחס לעקדה, ראה י' ליבס, 'אהבת האל וקנאתו', דימוי, 7 (תשנ"ד‎), עמ' ‎35–34‏. אפילו יחזקאל קויפמן שזיהה במקרא מגמה של מאבק בפולחן קרבן האדם סבור כי 'לפי הסיפור הקדמון בבר' כב חייב האדם לתת לאלהים אף את בנו יחידו אם האל מטיל עליו קרבן זה. אלא שהאלהים בחסדו שם את קרבן בעלי החי במקום קרבן הבנים' (תולדות האמונה הישראלית, ירושלים – תל אביב תשי"ד, כרך שני, עמ' 132). העמדה ההפוכה עומדת ביסוד מאמרו של שפיגל (לעיל הערה 1).

8. דרשות ר"י אבן שועיב על התורה ומועדי השנה, ירושלים תשנ"ב, עמ' לז.

9. ספר הרקמה לר' יונה אבן ג'נאח, בתרגומו העברי של ר' יהודה אבן תיבון, מהדורת מיכאל וילנסקי, ברלין תרפ"ט, שער ו, עמ' נח.

10. רב סעדיה בן יוסף פיומי, ספר הנבחר באמונות ובדעות, מהדורת י' קאפח, ירושלים תש"ל, מאמר שלישי ט, עמ' קמ. וראה גם בפירושו לתורה: פירושי רב סעדיה גאון לבראשית, מהדורת משה צוקר, ניו יורק תשמ"ד, עמ' ‎402–401‏.

11. על יעדיו האפולוגטיים של הדיון הזה, ראה: Rippin, A., ‘Saadia Gaon and Genesis 22: Aspects of Jewish-Muslim Interaction and Polemic’, Studies in Islamic and Judaic Traditions, Atlanta 1986 pp.Google Scholar . א' שלוסברג, 'יחסו של רס"ג לאיסלאם', דעת 25 (תש"ן‎), עמ' ‎51–21‏ ; ‎33–46 Lasker, D.J., ‘Saadia Gaon on Christianity and Islam’, Frank, D. (ed.), The Jews of Medieval Islam Community, Society and Identity, Leiden, New York & Koeln 1995, pp. 165177Google Scholar ;הנ"ל, 'נגד מי התפלמס רב סעדיה בדיונו בביטול התורה', דעת, ‎33–32‏ (תשנ"ד‎), עמ' ‎5–11‏; א' שלוסברג, 'תשובה למאמרו של פרופ' דניאל לסקר', שם, עמ' ‎17–13‏; הנ"ל, 'למקומה של עקדת יצחק בפולוסו של רס"ג נגד האסלאם', אברהם אבי המאמינים, דמותו בראי ההגות לדורותיה, בעריכת מ' חלמיש, ח' כשר וי' סילמן, רמת גן תשס"ב, עמ' ‎122–121‏, הערה 24.

12. ר' מנחם מרקנטי, פירוש על התורה, ירושלים תשס"ג, כרך א, עמ' רכט. על תפיסת האיל ככופר כפי שהיא מופיעה בפיוט הקדום ראה להלן.

13. יש להעיר כי קשרים מקראיים אינטרטקסטואליים עשויים לאשר דווקא כיוון פרשני מהותני. כך למשל, מן הזיקה בין סגנון הקריאה כאן 'ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה' (בר' כב ב‎) לסגנון קריאה דומה, קודם לכן, כפתיחה לציווי שאין מכוון ומהותי ממנו – 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' (בר' יב א‎). כך ניתן להסיק אולי גם מן הזיקה הספרותית בין סיפור העקדה לסיפור גירוש ישמעאל, בפרק קודם לכן, המלמדת שכמו סיפור גירושו של הבן האחד גם סיפור עקדתו של הבן השני הוא סיפור-נס, המתאר את הצלתו של יצחק מסכנה של ממש. על כך ראה, לוינסון (לעיל הערה 7). לדעת לוינסון, מוטיב ההצלה בשני הסיפורים במקביל בא להדגיש את החיים החדשים המוענקים לבן, על ידי האל הפודה אותו בעת צרה.

14. שפיגל (לעיל הערה 1)

15. שפיגל, שם, עמ' תצ.

16. שפיגל, שם, עמ' תצז. יובל העלה השערה נוספת, לפיה מדובר ב'תגובה לחורבן הבית ולאובדן הכפרה באמצעות קרבן מן החי, במיוחד על רקע הפרשנות הנוצרית לצליבת ישוע'. ראה: יובל (לעיל הערה 1), עמ' 72 הערה 62. וראה הפניותיו שם לספרות המחקרית על עקידת יצחק במסורת הנוצרית הקדומה. לאפשרות הזיהוי של גישה מעין זו ברובד מקראי קדום ראה: Friedman, R.E., The Bible with Sources Revealed: A New View into the Five Books of Moses, New York 2003, pp. 6465Google Scholar.

17. אורבך (לעיל הערה 1), וראה גם בלידשטיין (לעיל הערה 1).

18. יר' יט ה.

19. ספרי דברים קמח (מהדורת פינקלשטיין, עמ' 203). וראה עוד: בבלי, תענית ד ע"א; בראשית רבה, נו ח (מהדורת וילנה, וראה מהדורת תאודור אלבק עמ' ‎604–603‏ הערה 5).

20. מדרש תנאים לדברים, יז ג (מהדורת הופמן, עמ' 100).

21. בראשית-רבה, נג ד (מהדורת תאודור-אלבק עמ' ‎558–557‏).

22. על מדרש אגדת בראשית ראה: ע' קהלני, אגדת בראשית: מבוא, הצעה למהדורה ביקורתית וענייני תוכן ומבנה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ד. על זמנו ומקומו של מדרש זה ראה שם, עמ' ‎322–307‏.

23. מדרש אגדת בראשית פרק לא, מהדורת ש' בובר, קראקא תרס"ג, עמ' ‎64–63‏. יש להעיר שככל הנראה בשל מגוון מקורותיו של החיבור (ראה קהלני, שם, עמ' ‎199–135‏) נוכל למצוא בו בצד הביטוי המהותני גם ביטויים המשקפים גישה טקטית.

24. זיהוייה של המסורת הפרשנית הזו בספרות חז"ל החל מן העת העתיקה, מעלה את שאלת הזיקה האפשרית בין המוטיב היהודי של הקרבת הבן לדוגמה הנוצרית (וראה לעיל הערה 16), אולם עניין זה חורג מגבולות המאמר. בנושא זה ראה: לוינסון (לעיל הערה 7); Swetnam, J., Jesus and Isaak, Rome 1981Google Scholar. מצד שני, העובדה שמסורת פרשנית זו הרואה בחיוב את קרבן הבן היא בעלת שורשים קדומים, דוחקת את ההשערה שמא עניין לנו כאן בהשפעה ימי-ביניימית של אתוס קידוש השם האשכנזי שבעקבות מסעי הצלב.

25. ד' גולדשמידט (מהדיר‎), סדר הסליחות: כמנהג פולין ורוב הקהילות בארץ ישראל, לט, עמ' קב.

26. שם, נח, עמ' קנג.

27. שם, פד, עמ' רי.

28. א' מירסקי (עורך ומהדיר‎), פיוטי יוסי בן יוסי, ירושלים תשל"ז, עמ' 143.

29. 'אתה כוננת עולם ברב חסד', ראה: ד' גולדשמידט (מהדיר‎), מחזור לימים הנוראים: לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תש"ל, כרך ב: יום כפור, עמ' 469. על הדעות השונות בדבר זהות מחברו של הפיוט הזה ראה הערת המהדיר שם, וראה: מירסקי, שם, עמ' 26, הערה 53.

30. על מושג הכופר בהקשרו המקראי, ראה: אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשכ"ג, כרך ד', עמ' ‎233–231‏. מאוחר יותר, כאמור, עתיד גם ר' מנחם ריקנטי לעשות שימוש ברעיון הכופר בפירושו לעקדה.

31. י' יהלום, מ' סוקולוף (מהדירים‎), שירת בני מערבא: שירים ארמיים של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, ירושלים תשנ"ט, עמ' ‎131–130‏. על הפיוט הזה ראה גם: שנאן (לעיל הערה 1), עמ' 201 הערה 16, ובהפניות שם.

32. בראשית רבה, נו ה (מהדורת תיאודור אלבק עמ' 600). על מקבילותיו וגלגוליו של מוטיב זה במדרש המאוחר יותר, ראה הערת המהדיר שם, וראה: אפרתי (לעיל הערה 1), עמ' רכג-רלב.

33. פסיקתא רבתי, מ (מהדורת איש שלום, עמ' קעא‎).

34. ילקוט שמעוני , בראשית קא (מהדורת הימן עמ' 446).

35. יש לציין שהעובדה שחלק מן המקורות המדרשיים שמים בפי המלאכים טיעונים המזכירים את דברי הריצוי של משה לאחר חטא העגל או חטא המרגלים מחזקת את אופיו המהותני של הסיפור.

36. פילון האלכסנדרוני: כתבים, מהדורת ס' דניאל נטף, ירושלים תשנ"א, על אברהם, 177, עמ' 105. על פסקה זו של פילון, ראה גם: שפיגל (לעיל הערה 1), עמ' תעה.

37. תרגומה של דניאל-נטף מעט מסורבל בנקודה זו, ואולי יש להעדיף (גם מבחינת זיקתו למקור‎) את תרגומו של קולסון: ‎‘God returned the gift of him and used the offering which piety rendered to him to repay the offerer (Philo, , On Abraham, with an English translation by Colson, F.H., Vol. VI, London 1935)’‎Google Scholar.

38. ראה, למשל: ע' ישראלי, פרשנות הסוד וסוד הפרשנות: מגמות מדרשיות והרמנויטיות ב'סבא דמשפטים' שבזוהר, לוס אנג'לס תשס"ה, עמ' ‎60–59‏, ‎233–232‏: הנ"ל, 'ולא עלתה בידו' (לעיל הערה 3), עמ' ‎70–67‏.

39. פירוש הרמב"ן על התורה, בר' כב יב (מהדורת שעוועל, כרך א, עמ' קכז‎). וראה בהרחבה גם: רבנו בחיי, ביאור על התורה,בר' כב יג (מהדורת שעוועל, כרך א, עמ' קצח‎).

40. פירוש הרמב"ן על התורה,בר' מח טו (שם, עמ' רסג‎). הרמב"ן עצמו, בפירושו הנ"ל על העקידה מפנה למקור זה כהשלמה לפירושו.

41. אכן, היו ממפרשי סודות הרמב"ן שנרתעו מן הרעיון, לפיו 'מלאך ה'' שבפרשה הוא ישות שאיננה 'האלהים'. כך כתב ר' שם טוב אבן גאון 'כי הנדון והמניעה והבטחון הכל מן מדת העטרה' (מהדורת עמודי הקבלה, ירושלים תשס"א, עמ' יז‎), ובסגנון דומה גם ר' יצחק דמן עכו (ע' גולדרייך, ספר מאירת עיניים לר' יצחק דמן עכו: מהדורה מדעית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"א, חלק ב, עמ' נא‎). אולם פירוש זה תמוה ודחוק. לכוונתו האמיתית של הרמב"ן קרוב כאן יותר, לדעתי, ר' יהושע אבן שועיב בפירושו לסודות הרמב"ן, אשר ראה ב'אלהים' את מדת הגבורה ('פחד יצחק') לעומת 'מלאך ה'' המייצג את ספירת מלכות (ביאור לפירוש הרמב"ן ז"ל על התורה, מיוחס להרב ר' מאיר ב"ר שלמה אבוסאולה, ורשה תרל"ה, ט א‎). דברים אלו משקפים נאמנה את כוונת הרמב"ן ועולים בקנה אחד עם רוח דברינו כאן.

42. ראה רבנו בחיי כאן. הזיהוי בהתאמה למידת הדין ומידת הרחמים צריך עדיין עיון, מאחר ולרוב דווקא ספירת תפארת מזוהה במשנת הרמב"ן עם מידת הרחמים, ואילו ספירת מלכות, היא 'המלאך הגואל' כאן, מזוהה עם מידת הדין.

43. על שורשיה העמוקים של תפיסה זו במסורת היהודית העמיק והרחיב י' ליבס, במאמרו 'אהבת האל וקנאתו' (לעיל הערה 5), ובמיוחד במאמרו: 'De Natura dei: על המיתוס היהודי וגלגולו', משואות: מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל, מוקדשים לזכרו של אפרים גוטליב, בעריכת מ' אורון, ע' גולדרייך, ירושלים תשנ"ד, עמ' ‎297–243‏.

44. ראה שפיגל (לעיל הערה 1), עמ' תצא-תצג.

45. ראה שפיגל (שם‎), עמ' תצז-תק.

46. פרקי דרבי אליעזר, ורשה תרל"ד, פרק לא, כט ב.

47. שפיגל (לעיל הערה 1), עמ' תפג-תפז. מסורת זו מזכירה מאד את דברי פילון שנדונו לעיל, לפיהם יצחק ניתן על ידי אברהם לאל, וזה השיבו לאביו. אם כי מתוך דברי פילון משתמע שיצחק באמת לא הומת.

48. זוהר, חלק א, נט ע"ב, תוספתא.

49. נקודת המוצא ןהאחיזה המקראית של הדרשה היא ההופעה הכפולה של השם 'נח' בפסוק: 'אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו' (בראשית ו, ט‎).

50. על הקיום הקדום של הנשמות ראה: י' תשבי, משנת הזוהר, כרך שני, ירושלים תשכ"א, עמ' כו-לא. רעיון הקיום הכפול של הנשמה זוקק עיון לעצמו, בעיקר ביחס לזיקותיו לרעיונות אחרים כמו הצלם או הלבוש. ראה: ג' שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשמ"א, עמ' ‎371–367‏.

51. ראייתו של אקט ההקרבה כמושלם עולה גם מן הכינוי 'קרבנא שלים' אותו מייחס הזוהר ליצחק בכמה מקומות, ראה למשל, חלק א, לט ע"א: '…ולפתחא אחרא קיימא יצחק דאתעקד על גבי מדבחא והוה קרבנא שלים קמיה דקב"ה'. ביטוי זה מופיע גם בתיקוני-זוהר, ראה זוהר חדש, תיקונים, קכב ע"ב: 'יצחק קרבנא שלים'. נראה שמדובר בתרגום לארמית של הכינוי 'עולה תמימה' הנזכר כבר במדרש הקדום בהקשר לאיסור שהוטל על יצחק לרדת למצרים, ראה: בראשית רבה, סד ג (מהדורת תאודור אלבק עמ' 702). ברם, יתכן כי ההופעה המדרשית הזו גופה משקפת מגמה קדומה המבקשת לראות ביצחק קרבן של ממש. מעניין שבדרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, מופיע הרעיון שההרוגים על קידוש השם לדורותיהם הם אלה שמשלימים בקרבנם העצמי את מעשה העקדה. על כך ראה: מנדל פייקאז', חסידות פולין בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ('השואה'), ירושלים תש"ן, עמ' ‎397–395‏.

52. דרשה קרובה ברוחה לדרשה שנידונה כאן מצויה בזוהר חלק ג, נה ע"ב (תוספתא‎).

53. כך הוא הנוסח בחלק מן הדפוסים וכתבי היד. לעומת זאת בדפוס מנטובה וקרימונה ועוד הגירסה הנוסח הוא 'רעותא'. וראה עוד להלן בסמוך.

54. זוהר, חלק א, קכ ע"ב.

55. למוטיב זה של צער אברהם על שהקרבן לא נשלם יש יסוד במדרש בראשית רבה, המביא לידי ביטוי את תחנוניו של אברהם, לאחר שנתגלה אליו המלאך, שיניח לו לפחות לעשות ביצחק מום או פצע, ראה בראשית-רבה, נו ז (מהדורת תאודור-אלבק עמ' 603). לביטוי מפתיע של הרעיון במאה ה-18 ראה: א' ליבס, ''אל תשלח ידך', שיאו של הנסיון על-פי ר' ברוך מקוסוב', יהדות – סוגיות, קטעים, פנים, זהויות: ספר רבקה, בעריכת ח' פדיה וא' מאיר, באר שבע תשס"ז, עמ' ‎452–439‏.

56. כך הוא, למשל, בכ"י ותיקן, נאופיטי, 22; מודינה אסטנזה, 12; פרמא פירו, 15; בריטיש מוזיאום, 762.

57. זוהר, חלק א, סה ע"א, וראה גם שם, חלק ב, רסח ע"ב – רסט ע"א. להרחבה על תפיסה זו של הקרבן ראה: תשבי (לעיל הערה 48), חלק ב, עמ' רז-רח.

58. החשבת הרצון כקרבן באה לידי ביטוי גם בתפיסה הקבלית, לפיה כל מי שקורא קריאת שמע ומכוון למסור את הנפש, עולה לו הדבר כאילו מסר את הנפש ממש. על כך ראה: ליבס, אהבת האל וקנאתו (לעיל הערה 5). להפניותיו שם יש להוסיף מקור קדום יותר במדרש הנעלם שבזוהר, ראה: זוהר, חלק א, קכד ב. כאן יש להעיר שדימוי של אברהם ככהן גדול בא לידי ביטוי גם בסימבוליקה הקבלית, אשר את אותה ספירה עצמה – היא ספירת חסד –  היא מזהה הן עם דמותו של אברהם והן עם סמל הכהן או (לעיתים‎) הכהן הגדול. על ספירת חסד וכהן גדול ראה: S. Brody, Human Hands Dwell in Heavenly Heights: Worship and Mystical Experience in Thirteenth Century Kabbalah, Ph.D. University of Pennsylvania 1991, pp. 641–651.‎

59. בראשית רבה, נה ז (מהדורת תאודור-אלבק עמ' 592).

60. ראה במ' יז, יב-יג; זוהר, חלק ב, ריח ע"ב – ריט ע"א. ראה בעניין זה את לשונו של בעל התיקונים בהוספות לתקונא תניינא (להלן בסמוך להערה 72): 'דלא אית קרבן דבטיל מותנא כעקדה דיצחק', ובתרגום: אין קרבן שמבטל מגפה כמו עקדת יצחק. מכאן גם, ככל הנראה, החשיבות הרבה שניתנה בחוגי המקובלים לאמירה יומיומית של עקדת יצחק, בדומה לאמירת פרשת הקטורת.

61. על הזיקה בן ר' יוסף ג'קטילה לבעלי הזוהר ראה: י' ליבס, 'כיצד נתחבר ספר הזוהר', דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית: ספר הזוהר ודורו (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח‎), עמ' ‎25–20‏.

62. ר' יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, שער חמישי, מהדורת י' בן שלמה, ירושלים תשל"א, עמ' 230.

63. ספר שערי צדק לר' יוסף ג'יקטיליא, קראקא תרמ"א, כה ב.

64. נראה שאת ההשראה הקדומה לרעיון זה יש לראות במדרש בראשית רבה, נו ה (מהדורת תאודור-אלבק עמ' 600): 'ר' חנניה בר יצחק אמר כל מה שהיה אברהם עוקד את בנו מלמטה היה הקב"ה כופת שרי האומות מלמעלה…'. אולם מלבד השפה התיאוסופית השונה, המדרש הקדום איננו עוסק בעניינה ומגמתה של העקדה עצמה, אלא בתוצאותיה ובגמול שניתן בגינה לאברהם ולזרעו. דניאל לסקר העיר את תשומת לבי לכך שבהדגשת מוטיב הסבל בעקדה יתכן ויש לראות השפעה נוצרית.

65. על זמנו ומקומו של ספר לבנת הספיר, ראה: א' פליקס, פרקים בהגותו הקבלית של הרב יוסף אנג'לט, עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"א, עמ' ‎6–2‏.

66. ספר לבנת הספיר, ירושלים תרע"ג, כז א.

67. על זיקתו של אנג׳לט לספר הזוהר, ראה: י' ליבס, כיצד נתחבר (לעיל הערה 59), עמ' ‎65–64‏, הערה 293; פליקס, אנג'לט (לעיל הערה 63), עמ' ‎17–15‏;

68. זיקתו של אנג'לט לג'קטילה בא לידי ביטוי גם בעובדה שככל הנראה הוא כתב פירוש לספר 'שערי אורה'. על כך ראה: פליקס, שם, עמ' ‎11–8‏. בעניין השפעתו של ג'קטילה על אנג'לט בכלל ראה: שם, עמ' 11.

69. רבי מנחם מרקנטי, פירוש על התורה, תל אביב 2003, חלק א, עמ' קעח.

70. ספר הפליאה, ירושלים תשנ"ז, עמ' קא.

71. ספר הקנה, ירושלים תשנ"ח, עמ' רכד.

72. תקוני זוהר, מנטובה שי"ח, קלז ב, הוספות, (מהדורת מרגליות קלט ע"א‎).

73. זוהר, חלק א, קיט ע"ב. על דרשה זו וגם על סעיפיה שיידונו להלן, ראה: אבן חן (לעיל הערה 2), עמ' ‎88–83‏.

74. זוהר, חלק ב, רנז ע"א. וראה גם שם, חלק א, קלג ע"ב.

75. עשר ספירות בלימה, בתוך: ג' שלום (מהדיר‎), שני קונטרסים לר' משה די ליאון, קבץ על יד ח (תשל"ו‎), עמ' 372.

76. זוהר, חלק א, קיט ע"ב.

77. יש לציין שגם רמ"ק והאר"י העדיפו את הגרסה הזו, ובלשונו של רמ"ק, אברהם 'הי' רודף אחר הנגב להכניעו ליצחק ולעוקדו, להיות האש תחת המים' (פרדס רימונים, למברג 1862, שער כ פרק יד, קמו ב‎). על רעיון העקדה אצל שני אלו ראה: ב' ז"ק, 'ארץ ישראל, הזוהר וקבלת צפת: כמה הערות', ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, בעריכת ז' הרוי, ג' חזן רוקם ועוד, ירושלים תשס"ב, עמ' 74.

78. גם הרמיזות התיאוסופיות בסופו של הקטע הדרשני ("ולאתעטרא באתרייהו… ואתתקנו עלאי ותתאי"), אינם משנים את המגמה הכללית המובהקת של הדרשה, ואין לראות זאת אלא כחלק מן הנטייה הספרותית של הזוהר לחתום בהעצמה והאדרה פואטית של האנושי והקונקרטי אל התיאוסופי והמופשט.

79. מסתבר שאברהם איננו נדרש כאן לאיזון השלם בין החסד והדין, אלא למיתון מסוים של החסד בקורטוב של דין. המיזוג המלא והשלם בין חסד לדין שמור בזוהר, כידוע, לדמותו של יעקב, הממזג באישיותו את חסד אברהם עם פחד יצחק, ועל כן הוא נחשב ל'גבר שלים' (ראה למשל זוהר, חלק א, קלט ע"ב‎) – אדם שלם.

80. בר' כב ז.

81. זוהר, חלק א, קכ ע"א.

82. שם, ע"ב.

83. זוהר, חלק א, קכ ע"א.

84. ראה, למשל: ירושלמי, תעניות ב, ד (סה ע"ד‎); ויקרא רבה, כט ט (מהדורת מרגליות עמ' תרפב-תרפג‎), וראה שם הערת המהדיר והפניותיו. להקשר שונה שבו מובאת סתירה זו, ראה בראשית רבה, נו י (מהדורת תאודור-אלבק עמ' 607).

85. על סמל לעומת מיתוס בזוהר, ראה: י' ליבס, 'מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י', המיתוס ביהדות (אשל באר שבע ד‎), בעריכת ח' פדיה, באר שבע תשנ"ו, עמ' ‎209–192‏. כידוע, ב'מדרש הנעלם' שבזוהר רווחת גם הפרשנות האלגורית.

86. זוהר, חלק א, עו ע"ב – קכ ע"ב, כאמור, לסירוגין. על תחילתו של אברהם בספר הזוהר, ראה: י' ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, ירושלים ותל-אביב תשס"א, עמ' ‎75–74‏; ישראלי, 'ולא עלתה בידו' (לעיל הערה 3), עמ' ‎70–51‏.

87. לסקירה רחבה ומפורטת על הגישות השונות בחקר הזוהר, ראה: ד' אברמס, 'זוהר, ספר ו"ספר הזוהר": לתולדות ההנחות והציפיות של המקובלים והחוקרים', קבלה יב (2004), עמ' ‎232–201‏. בגרסה רחבה ומעודכנת הופיע המאמר שנית באנגלית: Abrams, D., The Invention of the Zohar as a book: On the assumptions and expectations of the Kabbalists and modern scholars, Kabbalah 12 (2009), pp. 7142Google Scholar.‎ היבטים נוספים של 'תיאוריית החבורה' הונהרו במאמרים אחרים של ליבס, ראה: י' ליבס, [מאמר ביקורת‎] 'ספר שקל הקודש לר' משה די ליאון, ההדיר על פי כתבי יד והוסיף מבוא – שרל מופסיק, עם דברי מבוא מאת משה אידל, לוס אנג'לס: הוצאת כרוב, תשנ"ו', קבלה 1997, עמ' ‎285–271‏; הנ"ל, 'הזוהר כרנסנס', דעת 46 (תשס"א‎), עמ' ‎11–5‏.

88. ליבס (לעיל הערה 59), עמ' ‎71–1‏.

89. שם, עמ' 5.

90. ב' הוס, כזוהר הרקיע: פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, ירושלים תשס"ח, עמ' ‎139–84‏.

91. ראה, למשל: ר' מרוז, '"ואני לא הייתי שם?!": קובלנותיו של רשב"י על פי סיפור זוהרי בלתי ידוע', תרביץ עא (תשס"ב‎), עמ ‎193–163‏; הנ"ל, רקימתו של מיתוס: דיון בשני סיפורים בזוהר, ח' קרייסל (עורך‎), לימוד ודעת במחשבת ישראל, באר-שבע 2006, עמ' ‎201–167‏. (2001), replace  R. Meroz, ‘Zoharic narratives and their adaptions’, Hispania Judaica 3; Idem, ‘Der aufbau des buches Sohar:’, Zeitschrift der vereinigung für Jüdische studien e.V. II (2005) pp. 16–36.‎

92. היבטים אלה נידונים בהרחבה בספרה של מרוז 'יובלי זוהר' (בדפוס‎).

93. ר' מרוז, 'ר' יוסף אנג'לט וכתביו ה"זוהריים"', ר' מרוז (עורכת‎), חידושי זוהר: מחקרים חדשים בספרות הזוהר (תעודה כא-כב‎), תל-אביב תשס"ז, עמ' ‎404–303‏.

94. שם, עמ' 311.

95. אברמס (לעיל הערה 85) שם ושם.

96. שם, קבלה 12 עמ' 228; קבלה 19 עמ' 112.

97. על האסופות הזוהריות ראה הוס (לעיל הערה 87).

98. על ביטוי הומניסטי עמוק אחר, מפתיע גם הוא, הצבעתי במאמרי 'זעקתו הכבושה של עשו' (לעיל הערה 3), שם הזוהר כואב את עלבונו של עשו העשוק. מעניין שגם המקור המדרשי ההוא, סבא דמשפטים, מייצג ככל הנראה שכבה מאוחרת של היצירה הזוהרית. על כך ראה: ישראלי, פרשנות הסוד (לעיל הערה 36), עמ' 270.

99. ר' מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ורשה תרמ"ט, פרשת תולדות, טז ב. וראה גם שם, פרשת לך לך, ח' ב.

100. לדוגמא נוספת לתופעה זו, ראה: ישראלי, פרשנות הסוד (לעיל הערה 36), עמ' 239–231.